דוד פרלוב - מחשובי היוצרים הדוקומנטריים בישראל
אני יכולה להעיד שדויד פרלוב הוא יוצר שהשפיע עליי רבות באופן מקצועי וגם בחיים עצמם. פרלוב לימד אותי שהמשמעות הגדולה של החיים מסתתרת דווקא במה שנמצא מ"תחת לאף", ברגעים הקטנים שאנחנו כמעט מפספסים. ייתכן שזהו הדבר העמוק ביותר שהשאיר אחריו דויד פרלוב: ההבנה שסיפור אנושי אינו זקוק לדרמה כדי להיות משמעותי. החיים, כפי שהם, כבר מלאים בסיפורים.
בשנת 2014 ביקרתי במוזיאון עין חרוד, שם הציגו תערוכת צילומי סטילס של פרלוב שצילם במשך השנים. סדרת הצילומים שיצר סביב מגדל שאול המלך בתל־אביב, מקום מגוריו באותה תקופה, ריתקה אותי במיוחד. המחשבה שפרלוב מצא עניין ורגש במקום שהוא הכי שגרתי ביום יום שלו, היממה אותי. הוא התעניין דווקא במה שקורה בשוליים: דיירים אנונימיים מאחורי זכוכית, תנועה יומיומית חסרת דרמה ורגעים כמעט בלתי נראים של חיים עירוניים. המגדל הפך עבורו למעין מיקרוקוסמוס, עולם קטן שבו מתקיימים מאות סיפורים שאיש אינו שומע.
בשנת 1973 קנה דוד פרלוב מצלמת 16 מ"מ והחל לעבוד על יצירתו החשובה ביותר "יומן". ובמילים אלו הוא פותח את היומן הראשון: "קניתי מצלמה, אני רוצה להתחיל לצלם בעצמי ולעצמי. קולנוע מקצועי לא מושך אותי יותר…".
"יומן" יצא ב-1983, יצירה פורצת דרך, אוונגרדית, אישית ופואטית שנחשבת כיום לאחת מיצירות המופת של הקולנוע הדוקומנטרי העולמי. ב"יומן" פרלוב מתבונן בחייו, בחייהן של אשתו ובנותיו, בחיים בישראל, ומנציח על הבד את הפיוט שביומיום.
עד שנות ה־70, סרטים תיעודיים עסקו בעיקר באירועים היסטוריים, מלחמות, פוליטיקה או דמויות יוצאות דופן. המצלמה חיפשה דרמה חיצונית. פרלוב עשה מהלך כמעט מהפכני: הוא הפנה את המצלמה אל החיים עצמם. והתוצאה הייתה עמוקה ומרגשת באופן יוצא דופן. המסר שלו היה פשוט: אין חיים רגילים. יש רק חיים שלא תועדו. זכורה לי סצינה אחת במיוחד בה מתעד פרלוב את נכדתו התינוקת מגהקת. שום דבר מיוחד אינו קורה: תינוקת, הגיהוק הקטן החוזר, והכלב המביט בה ומנענע את ראשו בסקרנות. המצלמה נשארת, לא ממהרת. והלב מתמלא.
תגובות